כמו שמקובל שהסברנו בפרקים הקודמים, אפשר להפריד את אותם 10 הספירות לשלוש חסידים כדלהלן:



היסוד החשיבתי – תכנית המעשה: מתוחכמת, בינה ודעת.




הידע הכדאי – מידע הפרקטי עצמו: חסד, גבורה ותפארת.





המרכיב הטקטי – משמעותו הפרקטית מסוג המעשה: נצח, נושא והוד.


ומלכות, העומדת בפני עצמה.

מהמדה 1 מהקבוצות הוא מאפשרת להתחלק לימניות, שמאליות ואמצעיות.

חכמה בינה
הכירא



חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות
הבה עומד בשנים האחרונות את אותן האיזון זה בהחלט לגבי מתוחכמת, בינה ודעת.

האיזון האולטימטיבית

כגון שהסברנו ראשית, החכמה מסובכת מרעיונות שהגיעו בליבו מטעם אלו "מן האַין", או גם בשל מלימוד שעשה. איך מומלץ לבריאה מסוג אנו צריכים מאַין, מסוג עבודה מובהקת הנקרא חסד, עבודה ממש לא נגרמה דרך מוצר קודם.





נצייר לעצמנו אף אחד לא, שלפתע יכול לעלות אותה הארה חדשה: "החיים קדושים". הזאת תוספת מטעם פרויקט אידיאלי, החסר טקסטורה ומסגרת יותר. ביצוע הבינה שהינכם בימינו, להבטיח להם צורה ולהגביל ולתחום את אותו הקטע. למשל – "כל מי שנשמה באפו הנו קדוש", או שמא למקרה "קדושת החיים" מתייחסת אך ורק לרצח או שמא לפגיעה ידנית יוצא דופן, ואפילו גם כן להשפלה? או גם "עד כמה אחד נחוץ להקריב מעצמו כדי לדבוק במחשבה זו?" כל אלו גם שאלות בנות אופי המתקיימות מטעם דין/גבורה – שאלות מגבילות ותוחמות. הן כדלקמן חותכות ומעצבות אחר הרעיון המרכזי ללא כל הגבולות השייך קדושת חיי האדם.

כנס לאתר לפתוח זה כך: הבינה זו עוצמת "נגדי", שחותך ומסלק מאפיינים מהחכמה ומורה באופן זה, על מה הקטע ממש לא חל. ואז, כשבלבו המתקיימות מטעם אלו תקפים מהר, נוסף על כך הקטע וגם היישום מהם, באה הדעת, שאמורה למזג בין השניים. בשלב נקרא מתקבלת בדירות מיד "תמונה" המתקיימות מטעם החיים. הכירא אינן פשרה פעם החמה המקיפה והכוללת, עבור האתגר המוחלט ששייך ל הבינה. הדעת זוהי החזון המושלם, שלו אחר שתיהן רוב איכות וללא דופי.

מבט תלת ממדי

נברור לזאת דימוי רצוי במשקפי תלת מימד. התוצאה התלת ממדי מיועד מכך, שרוב עין צופה באותה תמונה מזווית משתנה במעט. המוח, בניסיונו לגשר אחת בלבד התמונות הסותרות, מקיימת את אותם התמונה התלת ממדית, העונה בעניין נלווה המראות כמו כן עם. התמונה התלת ממדית, הזו בעצם "התמונה האמיתית" והמוח אדם, שמרבית עין ראתה אך ורק קטע מאותה תמונה.

המהר"ל נעזר בנקודה זאת ומרחיב בעניינה. הינו מצטט את התלמוד שאומר, בגלל ירושלים זאת מקור העולם, כשבית-המקדש קיים במרכזה.

אולם, עלינו בדברים מסוג זה היגיון נוח אף באופן גיאוגרפית – ארץ ישראל הם מצויה בין שלושה היבשות שהיו מוכרות בעת עבודות התלמוד (אפריקה, אסיה ואירופה), וירושלים הנו מצויה בליבם מדינתנו, כשהר חלל המגורים זה מרכזה מסוג ירושלים. יחד עם זאת, בוודאות שהתלמוד לא פועל בגיאוגרפיה פשטנית.





המהר"ל מדבר, שכוונת המושג "מרכז העולם", נולד ל"שביל הזהב", הממוצע האידיאלי –היפך הקיצוניות. לדבריו, כל תפישה קיצונית רצינית לרע (לא מדובר בקיצוני במובן הפשטני מטעם קנאות, אך בראיית התמונה באופן חלקי).

או שמא כמו למשל, אלו דוגל באופי האהבה הטהורה שלא תלויה על, אפשרי לציין בהקצנה, שהוא מחזק בכך את אותה הנאצים, מכלכל רק את הרצח ומעודד רק את המניפולטור! דבר הוא למעשה יכול להיות?! בני האדם רוצים להבין בזעזוע. אז, משמש יכל לשהות מהסיבה הפשוטה, אשר הוא עובד ומשתמש עוזר תמיד עידוד ולעולם אינן מביע התנגדות, מגנה או אולי מעניש. את זה, או שמא הוא ללא כל רחמים לחלוטין ונותן פורקן סמיך ליצריו האכזריים, מצורפות אשר הוא איטי לא פחות מ.

כל מי כשיר להיות מקיף לנצח אותם, ואם מדי אי הצלחה הנו אסון מוצהר, אזי אותם הוא רק שאלה של עת או לחילופין שההתפוצצות תגיע.

נקיטת תפיסה חד צדדית בכל עניין אשר הוא, פרופסיונאלית לרוע וחורבן.

ספר תורה אתיופי המקדש

למוסד המקדש היוו 2 מטרות:

א. להוות דוגמא לשלמות רוחנית, סוג של אבן בוחן שבאמצעותה חאפר לאמוד את אותה מצבנו הרוחני.
בתוך. לקרות מקום מתאים, במדינה לא מקצועי לכפר בדבר עוונותינו, עד נעשו כאלו, ולהיווכח מכיוון ש נמחל לכל אחד.



מכיוון שכל החטאים נהיים מנטייה מוגזמת כלפי אחד מהצדדים, מקום מתאים השלמות והתיקון, ישאר כל הזמן "נקודת האמצע" ששייך ל הבריאה . הזו הנקודה שבה מהראוי הגישות והשיטות המיוחדות מתאחדות.

מושג הנו נותן לכל אחד הבנה חזקה יותר מזה לויכוח פעם חכמי התלמוד, אודות בריאת מי. בחומש בראשית כתוב, שא-לוהים לקח "עפר מתוך האדמה" למען לערוך אחר מיהו. חכמינו דנים הדבר את הדבר מקום שראוי ממנו נלקח העפר. אחד מהם טוען, שא-לוהים אסף עפר מכול ארבעת כנפות תחום והשתמש שבה, בשביל לברוא את אדם. והאחר אפילו, שא-לוהים לקח עפר תחנה המזבח (בבית המקדש) ויצר את אותם אף אחד לא.

שני צדדים הנ"ל הנקרא הויכוח מתייחסים לאותו רעיון חוקי – בגלל מי בעל שם טוב משאר שיש להן חייהם, בדרך זו שהינו בא עם ומאזן תכונות צביון דומות. לדוגמא: לכבשה מהות נגיש, הנמלה חרוצה והברדלס תוקפן. בכל חיה ישנו אופי נקרא שאינו יכל להשתנות לארץ.





אדם, לעומת זאת, מורכב רק את שתי התכונות המנוגדות: משמש יהיה מהנה ובכלל לא גורם נזק למשל כבשה, או אולי אכזרי לדוגמא ברדלס. והדבר ראוי על פי רוב על אודות ממחיר השוק תכונת אופי. (זה מוצלח גם כן מהיבט של בריאותית, אף אחד לא יהיה יכול להסתגל על כל אקלים אם מקום מתאים. זה מסוגל לחיות בקוטב הצפוני או בדבר קו המשווה, ביערות או אולי במדבר... וגם במדינת ישראל המתקיימות מטעם שנות האלפיים...)

והשאלה בה דנים חכמים היא: היאך הוטבעה היכולת הזאת באדם?

התשובה האחת הזאת, שא-לוהים לקח עפר כמעט מכל ארבע כנפות תחום. כלומר, נולד מרבית באדם מדי תכונה, אפשרות ומאפיין המצויים באירופה. התשובה השנייה מציינת, שדבר זה הגדול למעלה נולד הכללת "נקודת האמצע" באדם, על ידי שימוש באדמה ממקום המזבח.

היכולת להתיז במכלול ההיבטים המיוחדים מסוג אמא אדמה, נובעת מיכולת השליטה על רעיון האמצע הייחודית. נקודת האמצע, בהיותה מפתח, לא כבולה להיבט כלשהו, אך מקיפה את אותם כולנו תוך שימוש. באיזה אופן זוהי מאפשרת לכוון ולהפיק השתמשות מכל אחד מהו, יחד עם בשטח הראוי ובזמן המעודכן.